אהלן, בנים.
מה הייתי עושה בלעדיכם - למי הייתי כותב את מה שאני רוצה לכתוב - את מי הייתי משתף בחוויות הדרך אם לא הייתם אתם והכלות והנכדים שתהיו בריאים. אז בבקשה, גם אם פעמים שזה ארוך מדי זה מכל הלב. רק עבורכם. מסבתא וסבא שיצאו בהשראת מרקו פולו לתור את ארצות העולם - והפעם את רוסיה. מוסקבה. מוסקבה הגדולה, המפוארת המפתיעה.
ובתוספת של כמה דולרים, - בגין סיור שלא נכלל בתוכנית המקורית - יצאנו לבקר כמה מקומות מעניינים.
היום יום ראשון. צינת הבוקר של אמצע הקיץ הרוסי, שמים ללא עננים. ללא רוחות וגשם. ורק ערפילי בוקר קלים המשברים את קרני השמש הזורחת ויוצרת תאורה נהדרת על העיר כלה.
מחלון חדרנו ומהחלון הגדול שבפרוזדור המלון הפונים אל הפארק שלידנו, רואים את מרחבי האספלט שבפארק, שטופים נקיים ומצוחצחים לקראת יום חדש.
האנדרטאות הגדולות, שערי הניצחון הפסלים ובנינים רבים מבהיקים באורו של יום חדש המפציע מהמזרח.
ויצאנו לדרך. הרי באנו כדי לראות.
המדריכה שלנו לריסה, יודעת ומשתדלת. היא קצת "ברוגז" עם השעון והעמידה שלה בלוח הזמנים של אורי, מקרי בלבד. בדרך כלל היא לא קולעת. חבל. זה לא תמיד היה לרוחי אבל אין לאבד תיקווה מה עוד שהנושא צדדי בלבד. אין צורך להתרגש והכל יחסי.אז איך כתבתי..... יצאנו לדרך. מסלול הנסיעה שלנו מהמלון חוצה בכל פעם את אותם האזורים בהם עברנו מאז היום הראשון ואנחנו כבר מזהים בעצמנו ללא הסברים נוספים.
היום פנינו אל הגלריה לאומנות על שם אדם חשוב, שכרגיל איני זוכר את שמו, אבל הוא בהחלט היה אומן גדול וגם גדול גדול. אומרים עליו, שיחד עם אחיו, פתחו את הגלריה הראשונה במוסקבה וברוסיה בכלל, ובמותו, ציווה את חלקו הארי של האוסף והבית עצמו, לעיריית מוסקבה, שדאגה למסד את המוזיאון, להרחיב ולפתוח אותו לקהל הרחב.
יודעי דבר אומרים שמדובר באוסף של למעלה מחמישים אלף תמונות, ופריטים אחרים, מסודרים ומוצגים בהרבה חדרים ואולמות קטנים יחסית בהשוואה לאולמות המוזיאונים החדשים.
הפסלים המוצגים, קטנים בגודלם אבל יפים. מיוחדים בדיוק היצירה, בהבעה שלהם. חלקם שיש, חלקם גילוף בעץ. יש שהם יציקת ברונזה ויש ברזל.
התחלנו הולכים עם הקבוצה אבל משום האופי הפרטי שלנו, הגברנו קצב במטרה לצבור התרשמויות ואוירה על חשבון ההסברים המפורטים של לריסה.
חוויה.! ביקרנו בהרבה מוזיאונים וראינו הרבה תמונות ובכל מקום גילינו שיש משהו שהוא מיוחד. וגם הפעם. יש כנראה יכולת אנושית בלתי נדלית לחדש ולהביע במכחול ובצבע, חוויות המלהיבות את הדמיון של המבקר וביחד עם המטען האישי של המסתכל, באותו רגע עצמו, ליצור חוויה ותחושה אישית מהממת.
כך קרה גם לנו הפעם. הרבה יצירות יפות. תמונות של דמויות פשוטות. של נופי ארץ לא מוכרת, של קרבות אכזריים בהם מאות ואלפי אנשים וציוד ושל שדה קרב שלאחר הקרב.
התמונה הזאת, של כומר הנושא תפילה מתוך ספר, ולידו, וקצת מאחוריו, קצין גלוי ראש מחזיק הכובע בידו האחת וידו השנייה מתוחה לאורך המכנס, עומדים שניהם בפינתו של שדה דגן שלפני קציר, זרוע בצפיפות גופותיהם של לוחמים ..... ולא עוד. !
התמונה הזאת נשארה חרוטה בזיכרוני. בעוצמת הביטוי. בדממת המוות שהיא מבטא ובהבעתם הכל כך ממוסדת של שתי הדמויות האנונימיות האמורות לעשות את מלאכתם בשם "המולדת" - להתפלל ולהספיד גיבורים שנפלו על חרבם. ואין דמעה. ואין בוכה. בתמונה יש טקס.!
בחוץ, כאשר כבר יצאנו, מצאנו קבוצת דרדקים, בני 5 ומעלה, מציירים בצבעי מים על ניר לבן שנפרס לאורך הגדר, על המדרכה עצמה, וכל אחד שקוע "ביצירה" הפרטית כמו היה זה הדבר היחיד שקיים.
מהמוזיאון נסענו לאתר הנצחה והניצחון על נפוליון. נכון שאת נפוליון ניצח גנרל חורף אבל מאות אלפי אנשים שילמו בחייהם כמו תמיד, על שיגעונות הגדלות וההתפשטות של מנהיגיהם צמאי התהילה.
ומלחמתו של נפוליון ברוסים היתה אחת בזאת.
במרכז מוסקבה יש שער ניצחון לזכר אותה מלחמה. ויש רחובות על שם הגיבורים של אותם ימים ויש אתר הנצחה מיוחד במינו בו נאספו פרטי לבוש, וכלי נשק ותמונותיהם של מנהיגי ומפקדי אותם קרבות עקובות דם.
ולמעלה, בקומה העליונה של מעין מוזיאון, אחת התמונות שראיתי עד היום.
תמונה. משמע ציור, באורך של כ מאה מטרים ובגובה של כ 15 מטר, פרוס בעיגול של 360 מעלות, יורד מתקרת הבניין ומשתלב לרגלי המבקר הנמצא כאילו על השביל שמעל הכפר. והציור משתלב להפליא עם פריטים אוטנטיים הנמצאים לרגלי המבקר. בתים שנבזזו, עגלות הפוכות, פגזי תותחים, דמויות של חיילים בעמדותיהם....... והכל מואר, מנציח בדיוק הביטוי והאווירה את אחד הקרבות המרים שבין צבאות רוסיה וצבא נפוליון.
אין מילים לתאר את אשר ראו עינינו. הניסיון שלי היה לתאר היה רק כדי ליצור איזה רושם מזערי ובמיוחד כדי להביע את התפעלותי ממעשה אומנות זה, שלא ראיתי כמותו עד היום.
הדיוק והשילוב הם כל כך מוצלחים שיש המתקשים להבחין בין חפץ של ממש לבין אותו חפץ עצמו כאשר הוא ציור. הקרש המונח בשטח מסתיים בתמונה באותם גוונים ובאותם מידות כאילו היו אחד.
והצופה סובב במעגל כאילו היה חלק מזה.
חלק מאלפי החיילים, והסוסים, והציוד. התותחים והמתופפים והדגלים. ופני השטח. והנהרות והגבעות וחפירות הלוחמים. והחיל שזה עתה נפגע. והמתים שנפלו כגיבורים. והיחידים הנלחמים על חייהם זה מול זה. כלם אותנטיים. לרגלי המבקר. ואתה ביניהם. בצבע שאין אמיתי ממנו ובכשרון יוצרים שמבלבלים את חוש ההבחנה בין מה שדומם ומה שמצויר.
והדומייה של הצופים היא הביטוי לעוצמה של הנראה, לתדהמה מהיופי האומנותי, האסתטיקה שבהצגה והאימה שבשדה הקרב.
היה שווה כל רגע וכל מבט שהקדשנו למקום זה.
ושוב בקפיצת אוטובוס... ל "פארק הניצחון". פארק רחב ידיים, מלא אנשים מבלים את יום הראשון החופשי, פארק מטופח, נקי, כאילו אין מלכלכים בעולם הזה.פה ושם ציוד צבאי לרשותם של המבקרים וילדים מקפצים עליהם כאילו היו צעצועי משחק.
בפארק הזה הוסיפו אתרים שצריכים להנציח את הניצחון במלחמת העולם השנייה.
בכספי שלש מעצמות המערב, נבנו אנדרטאות ורחבה גדולת ממדים כמו שרוסיה מבינה גדול. גדול זה גדול.
בכספי הקונגרס היהודי העולמי נבנה בית כנסת יפה ומצועצע. איני בטוח שמתפללים בו באמת אבל חשוב שהגויים יידעו שגם אנחנו קיימים ושבמלחמה הזאת היינו ושילמנו מחיר כבד.
המוסלמים בנו מסגד ואנחנו בית כנסת - וזה בסדר.!
ובטיול רגלי חצינו את האתר לאורכו כדי להגיע לאוטובוס המושיע.
יש אומרים שלפני כמה ימים היה כאן פיגוע טרוריסטי. לא נורא. אם יהיה להם כמה כאלה יבינו אותנו יותר טוב. אולי עוד יבקשו מאתנו ללמד אותם איך מתמודדים עם כאלה. ובכל זאת. הרבה צבא ברחובות, הרבה משטרה, הרבה מדי עצבים. כמו אצלנו אחרי פיגוע ויותר.
פעמים הופכים את העניין להגזמה שהופך ביקור תמים כמו שלנו לדבר אחר שוודאי אף אחד לא רצה. וכך לא בונים תיירות להמונים.
והמשכנו לרחוב "ארבט". - נחל של בני אדם זורם בין דוכני מכירה של כל הבא ליד.
מדי פעם, לאורח הרחוב, פסלים יוצאי דופן. ציירים המציעים את עבודתם למרבה במחיר, קוראים בכף היד ובקלפים המבקשים להתפרנס פרוטה, מציגי חיות מחמד המבקשים לקבל רובל, וסתם קבצנים - כלם כאילו נקבעו להיפגש ברחוב הזה. במדרחוב הזה.
ובאחת הפינות - אלא מה - "מאק דונלד" הידוע. נמשכנו אליה גם אנחנו כנמשכות דבורים לצוף פרחים.
צפיפות גדולה. עומדים בתור לוחץ לקבל את מה שקונים ב"מאק דונלד" בכל העולם. אותם שמות. אותן אריזות. אותם מפיות ומגשים ואותו לבוש לעובדים המתרוצצים להשביע את ההמונים המבקרים במקום. והמקום צר מלהכיל.
והמחיר. חצי מהמחיר בארץ. ואין תלונות. הם מרויחים עשירית מאתנו בארץ ומשלמים חצי. אני מניח שעבור רוב האזרחים כאן "מאק דונלד" יקר מדי.
ואכלנו, וחזרנו למלון לנוח ולכתוב לכם את אשר קראתם עד כאן. וזה עוד לא הסוף. המשך יבוא.!שלכם סבא שמתלווה לסבתא שמטיילת במוסקבה.
דני
